פסק-דין בתיק ע"א 4531/10

השופט י' עמית:

1.        ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי מרכז בת"א 708-09-07 (כב' הנשיאה ה' גרסטל) מיום 28.2.2010, לפיו נמחק על הסף חלק מתביעה שהגישה המערערת (להלן: ויינברג) כנגד המשיבה (להלן: הוועדה המקומית) לקבלת פיצויים בגין הפקעת חלקה שבבעלותה.

תמצית העובדות

2.        ויינברג היא הבעלים של חלקה 195 בגוש 6523, ששטחה 848 מ"ר, המצויה בהרצליה (להלן: החלקה). את החלקה ירשה ויינברג מאמה, הרייט דיוויס ז"ל (להלן: דיוויס), שהייתה התובעת המקורית בתיק שהתנהל בפני בית משפט קמא. לאחר פטירתה של דיוויס בשנת 2007, נכנסה ויינברג בנעליה בהליך שלפנינו.

3.        בעבר, חלה על החלקה תוכנית הר253/א', שפורסמה ביום 8.6.1961. ביום 24.11.1994 פורסמה תוכנית הר1645/א' (להלן: התוכנית הפוגעת), המשנה את ייעוד החלקה מאזור חקלאי ב' לדרך (כביש נתיבי איילון, מערבית למסילת הרכבת תל-אביב חיפה).

4.        עוד בטרם אושרה ופורסמה התוכנית, ניהלה דיוויס מגעים עם נתיבי איילון למכירת החלקה שבבעלותה, ולאחר שהתוכנית אושרה חודש המשא ומתן בין הצדדים, עד שביום 9.2.1995 הודיעה נתיבי איילון כי אינה נכונה לשלם את הסכום אותו דרשה דיוויס (ו/4). בשנים שלאחר מכן, הוסיפה דיוויס ופנתה אל נתיבי איילון בכתב, בבקשה להסדיר את זכויותיה בחלקה או לשלם לה פיצוי.

           ביום 30.11.2000 פורסם צו הפקעה של כ-516 מ"ר מתוך החלקה לפי סעיפים 189 ו-190 לחוק התכנון והבנייה, התשכ"ה-1965 (להלן: החוק), ולפי סעיפים 5 ו-7 לפקודת הקרקעות (רכישה לצרכי ציבור), 1943 (להלן: הפקודה). ביום 21.2.2001 פנתה דיוויס לנתיבי איילון בבקשה להפקיע את החלקה בשלמותה, באשר ההפקעה החלקית הותירה בידיה חלק קטן מהחלקה שלא ניתן לעשות בו שימוש. ביום 10.7.2001, הציעה נתיבי איילון לדיוויס 100,000 ש"ח בעבור רכישת מלוא הזכויות בחלקה, כולל השטח שלא הופקע, הצעה שנדחתה על ידי דיוויס.

השתלשלות ההליכים בבית משפט קמא

5.        ביום 4.3.2002 הגישה דיוויס תביעה על סך 50,000$ לבית המשפט המחוזי בתל אביב יפו כנגד הוועדה המקומית.

           בכתב ההגנה טענה הוועדה המקומית כי עליה לפצות את ויינברג אך ורק בעבור שטח של 437 מ"ר, לפי החישוב הבא: מתוך 848 מ"ר (שטח החלקה הכולל), מותר להפקיע ללא פיצוי 339 מ"ר (40%). מתוכם, הופקעו בעבר 260 מ"ר לצורך קו דלק, כך שנותרה לוועדה המקומית הזכות להפקיע ללא תמורה 79 מ"ר נוספים. ההפקעה הנוכחית היא של 516 מ"ר, ובהפחתת 79 מ"ר הנ"ל, חייבת הוועדה המקומית לפצות בגין 437 מ"ר בלבד.

           לכתב ההגנה צורפה חוות דעתו של השמאי מאיר צור (להלן: חוות הדעת הראשונה), אשר קבעה כי שווי החלקה נכון ליום 30.1.2001 הוא 116 ש"ח למ"ר כולל ירידת ערך החלקה, כלשונו (ההדגשה הוספה - י"ע):

"א. שווי החלקה הנדונה ליום הקובע של 30.1.01 (60 יום לאחר פרסום ההפקעה) סביר שיהיה כ-116 ש"ח למ"ר.

ב. יש לפצות בהתאם לשטח החלקה המופקע ו/או במו"מ לשטח הרשום של החלקה ובניכוי פיצויים ששולמו בגין הנחת צנרות קוי הדלק, באם שולמו.

ג. השווי הנקוב בשומה הינו בגין כל הזכויות בחלקה כולל ירידת ערך, באם קיימת מאזור חקלאי ב' לדרך."

6.        לאחר הגשת התביעה, שילמה הוועדה המקומית לדיוויס פיצויי הפקעה בגין 437 מ"ר (להלן: הפיצויים שאינם שנויים במחלוקת), לפי 120 ש"ח למ"ר נכון לתאריך 30.12.2000 בצירוף הצמדה וריבית לפי החוק לתיקון דיני הרכישה לצורכי ציבור, התשכ"ד-1964. בטרם התשלום, העבירה הוועדה המקומית תחשיב פיצויי הפקעה שערכה נתיבי איילון בסך ברוטו של 59,244 ש"ח. בתחשיב צוין מפורשות כי הפיצוי משולם "לפי גובה קרקע בייעוד קודם לפני אישור הר/1645 ר'", ולאחריו הועבר שיק בסך 51,007 ש"ח (סכום התחשיב פחות ניכוי מס שבח).

7.        בטרם החלה שמיעת הראיות בתיק נודע לדיוויס כי בעלי חלקה סמוכה זכו בפסק דין בפיצויי הפקעה בסך 95,000$ עבור שטח של כ-650 מ"ר (ה"פ מחוזי (ת"א) 588/02 עיריית הרצליה נ' גטניו(לא פורסם, 20.10.2003); הערעור על החלטה זו נמחק בהמלצת בית המשפט העליון - ע"א 61/04 עיריית הרצליה נ' גטניו (לא פורסם, 20.6.2004)). לאור זאת, ביקשה דיוויס לתקן את סכום התביעה כך שיועלה מ-50,000$ ל-150,000$. בקשתה נדחתה על ידי רשם בית המשפט המחוזי, אך החלטתו נהפכה בערעור מיום 22.5.2005 וסכום התביעה תוקן בהתאם.

8.        ביום 7.8.2005 הגישה הוועדה המקומית כתב הגנה מתוקן, בו טענה לראשונה כי יש לחשב את פיצויי ההפקעה לפי שווי החלקה בייעודה בעת פרסום צו ההפקעה, קרי, על פי ייעוד דרך. לטענת הוועדה, על פי סעיף 197 לחוק היה על דיוויס להגיש תביעה לירידת ערך בגין שינוי ייעוד החלקה בתוך 3 שנים מיום כניסת התוכנית לתוקף, מועד שכבר חלף. לשיטתה, וכפי שהבהיר השמאי צור מטעמה בחוות דעת מעודכנת, השווי של 116 ש"ח למ"ר הנקוב בחוות דעתו הראשונה כולל את שני המרכיבים הבאים: 104.4 למ"ר בגין ירידת ערך עקב שינוי הייעוד מחקלאי ב' לדרך ו-11.6 למ"ר בגין פיצויי הפקעה. לשיטה זו, הפיצוי המגיע לדיוויס נמוך משמעותית אף מהסכום שכבר שולם בגדר הפיצויים שאינם שנויים במחלוקת.

9.        ביום 10.4.2006, פנתה דיוויס לשר הפנים בבקשה להארכת מועד להגשת תביעה בגין ירידת ערך לפי סעיף 197 לחוק. לטענתה, היא נמנעה מהגשת התביעה בתוך המועד של שלוש שנים, מאחר שניהלה משא ומתן מול הוועדה המקומית. הוועדה המקומית התנגדה להארכת המועד בטענה שדיוויס לא דרשה מעולם פיצוי בגין שינוי הייעוד של החלקה. שר הפנים דחה את הבקשה בהחלטתו מיום 10.7.2007 (להלן: החלטת שר הפנים) ועתירה שהגישה דיוויס כנגד החלטתו נדחתה (בג"ץ 6951/07 עיזבון המנוחה הרייט דיוויס נ' שר הפנים (לא פורסם, 17.9.2009) (להלן: פסק דין בג"ץ)).

10.      ביני לביני הועברה התביעה לבית המשפט המחוזי מרכז. ביום 10.11.2009 הגישה הוועדה המקומית בקשה לסילוק התביעה על הסף בטענה כי פסק דין בג"ץ סתם את הגולל על זכותה של ויינברג לקבל פיצוי על פי ייעוד הקרקע במועד כניסתה של התוכנית הפוגעת לתוקף, ומאחר שכבר שולם כל שווי החלקה בייעודה הנוכחי כדרך, התביעה אינה מגלה עילה.